החלטה בתיק בר"ע 3564-09-11

1.      לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת מיכל לויט; בל' 1457-01-11). בפסק הדין נדחה ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 6.12.10 (להלן גם: הוועדה). הוועדה קבעה כי למבקש 0% נכות צמיתה החל מיום 21.8.09.

2.      המבקש הוכר כנפגע בעבודה בגין כאבים בחזה בהם חש ביום 21.5.09 (להלן: האירוע). וועדה רפואית מדרג ראשון קבעה כי למבקש נכות קרדיאלית צמיתה בשיעור 25%, לפי סעיף 9(1)(ג)II לרשימת הליקויים המופיעה בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התקנות). סעיף ליקוי זה מתייחס למצב של " מחלות הלב - במחלת לב שגרונית חריפה ... ובאטם שריר הלב", בתקופה שלאחר שלושת החודשים לאחר גמר ההתקף החריף- " מסוגל לחזור לעבודה שאיננה דורשת מאמץ גופני מיוחד (דרגה תפקודית ראשונה)". הוועדה מדרג ראשון קבעה, כי יש להפחית מאחוזי הנכות על פי הוראת סעיף זה מצב קודם, בגין יתר לחץ דם שאובחן במבקש קודם לאירוע, לפי סעיף 9(3)(ג)I. לאחר הפחתה של 25% נכות, נקבעו למבקש 0% נכות. המבקש הגיש ערר לוועדה בשאלת " ניכוי מצב קודם", וטען בפניה כי " הלכה משפטית שהוועדה יכולה במקרה זה לדון אך ורק בניכוי המצב הקודם. ניכוי מצב קודם נעשה בשל יתר לחץ דם, מדובר בגורם סיכון. אין פגיעה מוכחת בלב לא היה כל אירוע לבבי ולכן לא ניתן לנכות." בסעיף סיכום ומסקנות, קבעה הוועדה כדלקמן:

 " על פי החומר הרפואי וסיכום המחלה שבתיק, המערער כלל לא לקה באוטם אלא לכל היותר בתעוקת חזה בלתי יציבה. לא הייתה כל עדות מבחינת סימנים פיזיולוגיים לאוטם. אובחנה בצנתור מחלת כלילית חד כלית בעורק העוקף שהורחב. גם אבחנת האשפוז היא "כאבי חזה, תעוקת חזה בלתי יציבה לא נשללה", כלומר טעתה הועדה מהדרג הראשון כאשר העניקה נכות בגין סעיף המתאים לאוטם. כן טעתה ועדה מהדרג הראשון בכך שנכתה נכות בגין מצב קודם. נכותו הלבבית היא נכות זמנית בלבד בגובה 100% ע"פ סעיף מותאם 9(1)א וזאת לתקופה של שבועיים... היות ולא אירע אוטם לא ניתנת נכות בגין אוטם והשימוש בסעיף הוא למטרות התאמה בלבד שכן אין בתקנות סעיף בגין תעוקה בלתי יציבה. לגבי טענת בא כוחו של המערער על כך שאין הוועדה רשאית לדון בגובה הנכות היא שזה עומד בניגוד מפורש לאמור בתקנה 30: ועדה לעררים רשאית לאשר החלטת הועדה לבטלה או לשנותה בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה בין שהמערער הוא התובע ובין שהמערער הוא המוסד. "

לאור האמור קבעה הוועדה, כי למבקש נכות צמיתה בשיעור 0% החל מיום 21.8.09.

3.      המבקש הגיש ערעור על החלטת הוועדה לבית הדין האזורי. המבקש טען, כי הוועדה טעתה בכך שדנה בשיעור הנכות, שעה שהיה עליה לדון רק בניכוי מצב קודם. כמו כן, טען המבקש כי הוועדה לא התייחסה למגבלותיו, ולא נימקה מדוע אין להתאים למבקש נכות. 

4.      בפסק דינו קבע בית הדין האזורי, כי מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה כי הוועדה התייחסה לחומר הרפואי בתיקו של המבקש. הוועדה אינה כבולה לערר שהוגש לפניה, והיא רשאית לשנות מהחלטת הוועדה מדרג ראשון. מסקנות הוועדה הן מסקנות רפואיות בתחום סמכותה הבלעדית, הנסמכות על החומר הרפואי בתיקו של המבקש ועל בדיקתו על ידי הוועדה. על כן, ומשלא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה, נקבע כי אין הצדקה להתערבות בה. לאור האמור, נדחה ערעור המבקש.

5.      בבקשתו, חוזר המבקש על טיעוניו כפי שנטענו בפני בית הדין האזורי. לגישתו, טעתה הוועדה בכך שדנה בשיעור נכותו, כאשר היה עליה לדון רק בניכוי מצב קודם. כמו כן, טעתה הוועדה בכך שלא דנה כלל במצבו הרפואי הנוכחי, אלא התייחסה אך לקביעת הוועדה מדרג ראשון, ולא נימקה מדוע אין לקבוע לו נכות מותאמת, כפי שעשתה הוועדה הרפואית מדרג ראשון. לגישת המבקש, היה על הוועדה לדון בשאלה האם פגיעותיו מקנות לו נכות מותאמת אם לאו. בנוסף טוען המבקש, כי הוועדה לא הזהירה אותו מפני האפשרות שבכוונתה להפחית את אחוזי הנכות.

6.      לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי, בפרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים מיום 6.12.10 ובכלל המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל החלטה כי דין הבקשה להידחות ביחס לחלק מטענות המבקש, כמפורט להלן.

7.      בית הדין האזורי עמד על נוסח הוראת תקנה 30 לתקנות ועל הפסיקה כפי שפירשה אותה. ואמנם, על פי הוראת תקנה 30, " ועדה לערעורים רשאית לאשר החלטת הועדה, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד". בקשר להוראת התקנה נקבע, כי וועדה רפואית לעררים אינה כבולה לנוסח הערר שלפניה ועליה לבטא את ממצאיה אף בהיעדר ערעור בנקודה זו או אחרת (בג"ץ 296/83 וייס נ' הוועדה הרפואית לעררים על פי תקנות מס הכנסה, פד"א יב, 95; עב"ל 179/09 הלימי - המוסד לביטוח לאומי, מיום 7.4.10). אשר על כן, אין מקום לקבל את גישת המבקש, לפיה כאשר מבוטח מגיש ערר לעניין ניכוי מצב קודם, על הוועדה להידרש רק לנושא זה. כמו כן, לא מצאתי ממש בטענת המבקש, כי הוועדה לא הזהירה אותו מפני האפשרות שבכוונתה להוריד את שיעור הנכות. הוועדה מדרג ראשון קבעה כי למבקש, בניכוי מצב קודם, נותרה נכות צמיתה בשיעור 0%. אף הוועדה ראתה לנכון לקבוע כי למבקש נותרה נכות צמיתה בשיעור 0%, אם כי מטעמים שונים מאלו של הוועדה מדרג ראשון. מכאן, שעל פני הדברים, לא היה מקום להזהיר את המבקש כי בכוונת הוועדה להוריד את שיעור הנכות שנקבע לו. לא זו אף זו, בהודעת המוסד מיום 28.10.10 בדבר החלטת הוועדה מדרג ראשון, הודע למבקש כי " הוועדה הרפואית לעררים רשאית לאשר את ההחלטה הקודמת, לבטלה, או לשנותה, לרבות הקטנת דרגת הנכות, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהערר הוגש על ידי הנפגע, ובין שהוגש ע"י המוסד" [ההדגשה במקור, ר.ר.]. חזקה על המבקש שאף היה מיוצג על ידי עו"ד בעת שהופיע בפני הוועדה, כי הודעה זו הייתה ידועה לו. הנה כי כן, לא מצאתי הצדקה למתן רשות ערעור בקשר לטענות המבקש בדבר חריגת הוועדה מסמכותה.   

8.      עם זאת, הגעתי לכלל מסקנה כי מתבקשת תשובת המוסד לביטוח לאומי לשאלה, מדוע לא יוחזר עניינו של המבקש אל הוועדה הרפואית לעררים על מנת שתשוב ותיזקק לשאלה, בדבר קביעת סעיף נכות מותאם בגין מצבו של המבקש, לאחר סיום תקופת הנכות הזמנית. במסגרת זו, תידרש הוועדה למצבו הרפואי הנוכחי של המבקש, ותתבקש לנמק החלטתה.

9.      תשובת המוסד לביטוח לאומי מתבקשת מאחר שלא נמצא בהחלטת הוועדה דיון בשאלה, האם פגיעותיו של המבקש, כפי שפורטו בפרוטוקול הוועדה, מצדיקות קביעת נכות, על פי סעיף ליקוי מותאם, והנמקה בצד אותה קביעה.

10.    המוסד לביטוח לאומי ייתן תשובתו למוצע בסעיף 8 לעיל עד ולא יאוחר מיום 31.10.2011.

ניתנה היום, כ"ג באלול, תשע"א (22 בספטמבר, 2011) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: